באוקטובר 2022, ביום הראשון של חופשת סוכות, הבן שלי, עידו ברוך, נהרג בפעילות מבצעית ליד היישוב שבי שומרון. מחבל ירה עליו מרכב חולף. באותו יום החיים שלי התהפכו ושום יום לא דמה לקודמו. יש את עינב שלפני ויש את עינב של אחרי.
אני מדריכת זומבה כבר 10 שנים ובאף תקופת זמן לא היתה לעובדה זו משמעות גדולה עבורי, כפי שיש לה עבורי עכשיו!
בתקופה הזו חוויתי ימים של אבל, עצב וכאב אבל תמיד באופק חיכתה לי הזומבה.
המתאמנות שלי וצוות הסטודיו עטפו אותי בכל כך הרבה אהבה. משפחת הזומבה הוליכה אותי יד ביד אל החזרה לריקוד של אחרי האסון ופתחו לי צוהר חדש לעת חדשה של שמחה מהולה בעצב.
השיעור הראשון עם המתאמנות התחיל בבכי שהתחלף בשמחה ואנרגיה מתפרצת שפתחה את שערי השמיים. אני בטוחה שאם לא היה לי את הזומבה הייתי במקום אחר היום, פחות טוב.
אז תודה לבטו, למריו, לעינת, לעדי ולכל קהילת הזומבה בישראל- בזכותכם אני מצליחה לנשום ולחייך. כשאני בסטודיו לוחצת על הPLAY במערכת הסאונד כל העולם שמחוץ מפסיק להתקיים ויש מקום רק לאושר עילאי- זומבה.
ובלב פנימה פנימה אני יודעת שעידו מסתכל עלי מלמעלה ומתגאה- זאת אמא שלי!
