אז הייתי אצל הרופא. וישבתי כמו תלמיד גאה שמחכה לתעודת הצטיינות שלו.
הרופא בדק אותי. משש את הברך. ביקש למתוח ולקפל שאל אם כואב - ואני, מלא בגאווה, כמו רקדנית, מותח את הרגל ומקבל ומחכה לקבל את הפרס שלי.
הרופא אמר וואוו מדהים חודשיים אחרי ניתוח שאתה מצליח כל כך הרבה, טווח תנועה תקין, נפיחות סבירה..... וכבר חיכיתי לשמוע אותו אומר - יאללה תחזור הביתה בריצה קלה...
אבל-לא.
מהההההההה?? אבל אני עובד קשה! עושה תרגילים, מחזק את הארבע ראשי, מותח גם כשכואב.....
נכון.. הרופא הסכים שאני באמת תלמיד מצטיין אבל יש דבר אחד שאני לא יכול לנצח -
את הביולוגיה.
ולוקח בערך 4 חודשים עד שגדלים תאים סביב הבורג שמחובר לי לעצם, ועד אז הברך לא באמת ייצבה בתוכה את הרצועה.
איך הרגשתי? מבואס!!!
אז למה השקעתי כל כך הרבה? גם כשכאב לי, עשיתי הכל ועדיין עושה כל מה שצריך..
אחרי הרבה תמיכה שקיבלתי מכם, והודעות על כמה הכח רצון שלי עזר והדביק חלק מכם -
כל זה התעופף לו וישבתי והרגשתי בפעם הראשונה שאני חושש ממה יהיה. אתם מבינים? כבר עברתי את הניתוח, כבר החלמתי וחזרתי ללכת, ורק עכשיו אני נזכר לחשוש מה יהיה... 
אז חזרתי הביתה . דיברנו, חשבנו... הכל בסדר. אני לא רץ אבל אני עכשיו עובד על "הליכה בסטייל". בסטייל בצ'טה, בסטייל סלסה... יש הרבה סטייל
ואם תחשבו על זה, זה באמת עדיין רק הליכה
ואם תחשבו על זה, זה באמת עדיין רק הליכה
אז לאט לאט, אני נותן לקצב והריקוד לחזור לגוף, עם זהירות ומחשבה על התנועות. אבל זה בהחלטטטט מרגיש טוב, ומוכיח לי שהעבודה הקשה כן משתלמת וכן הביאה אותי למצב מעולה.
אז ביולוגיה - אני מחכה לך בינתיים בקצב הצ'ה צ' ה צ'ה. 
