כל החיים שלי אני מתעסק בספורט. סוחט את הגוף שלי עד טיפת הזיעה האחרונה, לא משנה כמה כח נדרש ממני וכמה שעות אני צריך לעבוד – הגוף שלי מבצע.
קורסים של יום שלם, מאסטרקלאסים שבהם האנרגיה שלי צריכה להגיע עד לאדם בשורה האחרונה, צילומים שדורשים ממני להיות מדויק ולהביא טכניקה ותנועה נכונה גם אם זה מצולם בפעם העשירית.. ולכל זה היה פרס . שלא חשבתי עליו אפילו עד עכשיו... מה היה הפרס לכל המאמץ הזה?
לאכול בלי לחשוב יותר מידי!!!!!
הייתי מגיע לימים שהשעון מראה על 300 אחוז פעילות יומית, או שריפה של 3000 קלוריות.. ואני? אוכל!
אוכל בלי לחשוב הרבה, אוכל כי אני רעב , אוכל כי אני צריך אנרגיה. בצהריים, בערב או בלילה לפני השינה..
בן 40 , בן 45 .. אנשים נאבקים עם משקל ואני למזלי... אוכל ושורף אוכל ושורף..
ואז!!!!!!!!!!!!!!!
בום טרח .
בבקשה לשבת בבית ולא לזוז
התקדמת? יופי אתה יכול ללכת אבל לא מהר.
אתה משתפר? יופי!!! בוא תעשה חדר כושר, אבל בלי אירובי כי עדיין אסור.
אתה מרגיש טוב??? מצוין! בוא תעשה קצת פילאטיס...
נראה לי במצטבר שרפתי 100 קלוריות בחודש האחרון... וזה קשוח . קשוח שאני פתאום צריך לחשוב לפני שאני אוכל, לא לבדוק את הכמות או..להגיד לא כשמציעים לי...
אשתי אומרת לי – ברוך הבא לחיים הרגילים. ככה זה אצל כולם , אתה פשוט הצטרפת אלינו באיחור של 30 שנה
אז עליתי על המשקל. הצטרפו אלי 3 קילו עגלגלים שיושבים לי על הנשמה וגם פה אני צריך כמו כל דבר מאז הניתוח – להתמודד.
אז אני כבר שבוע מנסה להקפיד, ואני כבר לא יכול לחכות לחזור לשגרה האמיתית שלי , לרוץ, לרקוד לשרוף ולאכול..
