הייתי ילדה דתייה ושמנה שלא סבלה ספורט.
התחלתי להיות מודעת לנראות שלי כשהתחלתי לעבוד בלונה פארק בתל אביב בגיל 17, נכנסתי לתוכנית הרזיה לפני השירות לאומי וירדתי במשקל, אהבתי את זה וזה גרם לי לאהוב להתאמן, הלכתי לזומבה ולעוד מגוון אימונים כמו ספינינג ו TRX
ככה גם הכרתי את עולם הסלסה והתחלתי קצת לרקוד מידי פעם
לאחר כמה שנים התארסתי לאדם שלא אהב שאני רוקדת סלסה. כל זה גרם לי לזנוח , שוב את עולם הספורט והריקוד בפרט,
חזרתי להשמין ולא היה לי טוב כמה שנים.
נפרדנו. לא אהבתי את העבודה שלי. ,
הייתי ממורמרת לא מעט ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים
חברה טובה שכיום היא פסיכולוגית ישבה איתי וניתחנו דברים, והבנתי שאני אוהבת ספורט וריקוד בעיקר.
, חזרתי לרקוד סלסה בהדרגה ואז גם זומבה אצל נטשה סושקו
, חזרתי לרקוד סלסה בהדרגה ואז גם זומבה אצל נטשה סושקו
ממש בחצי שנה לפני שהתחילה הקורונה.
.חיפשנו קורס מדריכי זומבה
דיברתי עם עינת והיא אמרה שהקורס מלא... התאכזבתי מאוד!
דיברתי עם עינת והיא אמרה שהקורס מלא... התאכזבתי מאוד!
ואז יומיים לפני הקורס היאהתקשרה אלי ואמרה שהתפנה מקום אחד של מישהי שנדבקה בקורונה!
הרגשתי שזה משמיים ובדיוק בשבילי!
בדיוק גם הבוס שלי , במשרד עורכי דין שבו עבדתי, הודיע לי שהוא נאלץ לבצע פיטורים
וזה יצא מושלם!
לאחר הקורס הרגשתי סוף סוף שיש לי ייעוד בחיים
התחלתי לבנות לאט לאט שיעור (זה לקח זמן..)
התחלתי לעשות אימונים בחוץ בים כשכל הסטודיואים היו סגורים
זה היה כיף!
קיבלתי בחזרה האהבה העצמית וביטחון . אני מקבלת המון אהבה שלי מהמתאמנות ! שלי
הריקוד העלה לי מאוד את הביטחון שלי
אני בנאדם שונה 180 מעלות ממה שהייתי פעם
תודה זומבה!