אני חוגג ארבעה חודשים אחרי הניתוח שלי...
אני בבית כבר 4 חודשים וגיליתי כמה דברים לא מעניינים בזמן הזה -
ילדים אוכלים הרבה פעמים ביום 
יש ארוחת צהריים אחת בצהריים. אבל יש עוד אחת אחר הצהריים ועוד אחת אחרי ארוחת ערב
לדייסון יש 15 חלקים וגם כשיש זמן פנוי - עדיין לא באמת משתמשים בכולם. 
אז זאת תקופה קצת מוזרה. מצד אחד, הרופא המנתח דיבר איתי על 8 חודשי החלמה, והוא עוד נתן לי קיצור זמן של חודשיים ואמר - עליך אני רואה שתוך חצי שנה אתה חוזר לעבוד..
אז הקדמתי את זמני כנראה - כי אחרי 4 חודשים חזרתי להעביר זומבה וחזרתי בתקופה הכי כיפית שיש! - בדיוק לכבוד כל מסיבות פורים , ובדיוק לקראת כנס הפיטנס בים המלח...
אבל גם בשיעורי זומבה אני עדיין נזהר ובוחר אילו שירים לעשות. ואם יהיה בשיעור שלי שיר קומביה - תדעו שאת המצ'טה אני לא יכול לעשות ואני משאיר לכם להנות מזה .
והתחושה של לחזור לעבוד? מטורפת! אני כל כך מתרגש לרקוד, ללמד , ולהעביר את האנרגיות לאנשים ...אני חוזר הביתה כמו תלמיד שסיים שיעור - בהיי!! עם חיוך על הפנים, העייפות בכלל לא משנה, וזה רק עושה לי חשק לשיעור הבא.... אני מקבל כל כך הרבה חיזוקים, חיוכים ושומע כל הזמן איזה כיף שחזרת אלינו!! תדעו שאני מרגיש אותו דבר. ומודה על כך.
אבל יש גם חלק ענק בעבודה שלי שאני עוד לא חוזר אליו - שיעורי פיטנס וסטרונג.. אני מתגעגע לזה. להרגיש שוב את אומנויות לחימה, טכניקה, לדחוף את הגוף לקצה...
שיעור עם תנועות חדות, המון כח ..
אני עדיין עומד בפני התנועה שכרגע הכי מפחידה בעולם - לדלג .
אסור לי לדלג, לקפוץ, וכל מה שמשתמע מזה.
אבל כמו כל שלב בתהליך הזה.. אני כבר "רץ" לעבר המטרה הבאה שהיא לרוץ ולדלג.
אבל כמו כל שלב בתהליך הזה.. אני כבר "רץ" לעבר המטרה הבאה שהיא לרוץ ולדלג.
